לא תאמינו מה סחבתי... עוד לפני שהספקתי לחשוב על רעיון – כבר ידעתי: זה הולך לצאת מושלם. תוך פחות מיום, הכול התבהר לי: הנושא יהיה "הודיה לה'" – נושא שמרגיש לי הכי טבעי בעולם. ומשם… התחילו לזרום הרעיונות כמו גשם ראשון: חולה. ים. ייסורים. מדבר. ארבעה מצבים, ארבעה רגעים בחיים שצריך לעצור ולהגיד עליהם תודה. היה לי שבוע לבצע – ובלי לבזבז זמן, קפצתי ישר לעניינים. הרמתי טלפון ליד שרה: "שלום, אפשר להשאיל כיסא גלגלים לצילום קצר?" הם שאלו שוב, לוודא ששמעו נכון, ואז הסכימו. ביום הראשון הייתי כל־כך בטוחה שאספיק הכל ביום אחד – אז סחבתי… לקחתי את אליעזר (אחי, הדוגמן הראשי והבלתי רשמי שלי, שתמיד מזכיר שזה בזכותו), אמבטיה (כן כן), אזיקים, גמל (טוב, כמעט), חבל, חצאיות, מקל מטאטא — את כל הערכה. הלכנו לים עם האמבטיה. חיפשנו אזיקים (בסוף מצאנו באביזרי פורים). למדבר רציתי לקחת גמל אמיתי – אבל השמש עשתה בעיות, אז התפשרתי על הגמל של “בינה” וקשירה יצירתית. חזרתי הביתה עם ים של תמונות — אבל רק אחת הרגישה לי מושלמת. ולא ויתרתי. למחרת שוב: אמבטיה, כיוונון ראש, זוית מושלמת, ולצילום הבא. במדבר? עטפתי את אליעזר בחצאיות מקסי, נתתי לו מקל מטאטא ביד (הקוץ נכנס אליי, כן…), והמשכנו הלאה. החלק של "הייסורים" היה הכי עקשן. שלוש פעמים ניסיתי לצלם עם אזיקים – וזה פשוט לא עבד. ברביעית הסתובבתי בבית, ופתאום ראיתי מתקן כביסה ישן זרוק בפינה. בום! זהו. סחבתי אותו, העמדתי אותו כמו כלא, ואליעזר נכנס מאחוריו כמו שחקן מקצועי. ואז התחיל שלב העריכה. שמיים משתנים, חיבורים, שכבות, שכבות, שכבות… התעייפתי – אבל התחלתי מהתחלה. כי ידעתי שכשזה יתפוס — זה יתפוס. ושניה לפני סוכות – זה קרה. היצירה הושלמה, הודפסה, ותלתה בגאון בסוכה. והכי מרגש? כל מי שנכנס – עוצר, מסתכל, ושואל. כי יש תמונות שמספרות סיפור. ויש סיפורים שנולדו כדי להיות בתמונה.